המשלחת
לפולין
"בתרמיל הזיכרונות על כתפיי
ובמקל תקווה בידיי
יודע אני מהיכן אני בא!
ומתוך תקווה וחרדה
אני מבקש לדעת
לאן אני הולך..." (ק. צטניק)
"החיים שם היו כעל פלנטה אחרת" - כך אמר יחיאל דינור, המכונה ק.צטניק, במשפט אייכמן. מרחק שנות אור מפרידות בין "שם" ל"כאן", בין כדור-הארץ לאותו חור שחור ואנו מצווים לזכור! מנוער שזוף החי חיים מלאים ושלמים בארץ שטופת שמש, אנו מבקשים לבנות גשר. גשר לעולם של עבדות ועוני, גשר לאנשים מזי רעב שחיו בשלכת תמידית.
אחת הדרכים, אם לא הטובה שבהן, שבאמצעותה מנסים להתגבר על תהום זו היא "מסעות החיים" - נסיעות משלחות נוער לפולין. יש המבקשים לבטל את המסעות לפולין ולהמירם בביקורי מוזיאונים . האם אפשר לפרנס את המוח והלב מרסיסי תמונות המוטלים בארון? האם אפשר לזכור את המת ללא הליכה לבית קברות?!
מי ששומר את זיכרונותיו אך ורק במוזיאונים ובאלבומים, סופו שיוריד אותם למחסנים לכשיגיעו זיכרונות חדשים, כאותו אוצר המחליף תערוכותיו פעם זו ופעם אחרת. אסור לנו להכניס את השואה לארונות, אלא להוציאה משם, לנגב מעליה את האבק. אנו מצווים לזכור בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא משם - מגיא ההריגה".
זהו האתגר שניצב בפנינו. לזכור ולחיות . כדי לחיות צריך ללכת באותן הדרכים, לבקר בתוך הצריפים ולקפוא באותו קור. אנו שלא היינו שם, לעולם לא נצליח להבין הכל. לא נוכל להריח את ריח השריפה או לטעום את טעם הלחם היבש והמרק הדלוח. אבל אולי נצליח להתקרב בעזרת הדמיון ולהרגיש במעט את שעבר על בני עמנו – תינוקות, ילדים, בני נוער ומבוגרים באותם ימי אופל.
השואה איננה עוד זיכרון בספר הזיכרונות של העם היהודי. הוא ברית הגורל של העם היהודי והוא חבלי הלידה של מדינת-ישראל. אתם יוצאים למסע משמעותי ביותר עבור מי שצמחו מתוך האסון והזוועה. אתם, בני הדור השלישי והרביעי יוצאים להבין טוב יותר מאין באתם ולאן אתם הולכים.
למען החיים - אל נניח להולכים.
הודעות לחברי המשלחת- תש"פ:
